אחים שלי, אחים שלי ונשותיהם, קוראים יקרים.

אח שלכם, שמשון הקורא, שזה אני, קיבל מה זה אחלה פידבקים על הטור הקודם, שהבנתי ששירה זה בשבילי. כי שירה, אתם יודעים, זה כדורגל.

אז שמשון החליט, ושמשון זה אני, אז אם הוא החליט - מה אני אגיד, ללכת לראות איפה המשוררים ממלאים טוטו, כי הטוטו מקדם את הספורט בישראל. אז אמרו לי, שמשון, אז אמרתי, מה, אז אמרו לי, תשמע, המשוררים לא יושבים בתחנות ספורטוטו, הם יושבים בבתי-קפה. וזה מאוד הסתדר לי, כי קפה הולך טוב עם כדורגל. עכשיו, תבינו, חלק מהמיצוב העממי של הדמות הבדויה שלי מסתמך על עניינים עדתיים, כלומר שמשון הקורא הוא אחד שיכול לשלוף על כל נושא פתגם ערבי, או לפחות מזרחי. אז כששמעתי שמדובר על בית-קפה, עלה במוחי הפתגם הבא:

"הקפה הראשון לאורח, השני לכיף, והשלישי לחרב". בערבית זה אשכרה מתחרז, אבל זה מתאים גם לכדורגל, כי יש קבוצה אורחת שמביאה תלבושות באוטובוס, ואז אם בטעות יוצא אותו הצבע המקומיים צריכים להחליף בגדים. אחרי זה מתחיל המשחק ויעני יש את הפליימייקרים, יעני עושי משחק, שרואים עליהם את החדווה, יעני הכיף, ואז בסוף יש את שחקני הנשמה, שהם באים למלחמה.

בקיצור, חיפשתי בית-קפה עם שם כמו "מפגש פלה", "המקום של בניון", "אצל בנאדו", ובסוף מצאתי מקום כזה, "הנסיך הקטן". אני הייתי קורא לו "הילד", אבל יאללה, מדובר בהבטחה, מישהו שבטוח יזכה לקריירה באירופה, או בספרד, או בהולנד במועדון כמו איאקס או דה חראפשחאפ.

איך שנכנסתי אני שומע שיחה בין שני אנשים, אחד מהם, גבוה, אמר "שיכתוב את הדברים האלה, אין לי בעיה עם זה, אבל למה לקרוא לזה שירה? שיקרא לזה כדורגל, אבל שירה זה לא".

לא יכולתי שלא להתערב. "אבל שירה וכדורגל זה אותו דבר".

הבחור הסתכל עליי, הרים את משקפיו שהיו קצת שמוטות, ואמר משהו בשפה שלא בדיוק הבנתי. נראה לי סינן קללה, אבל תכל'ס הוא לא סינן שום דבר וקילל את האם אמא של משהו. ידעתי, הוא משורר. וגם כדורגלן. הייתי אומר שהוא דיבר אליי בטון דידקטי, אילו רק הכרתי את המילה "דידקטי". פניתי אליו:

"אהלן גבר. איך קוראים לך?"

"היה עליך לדעת בהיכנסך למקום, בדורכך על מפתן ספו של "הנסיך", שיהודה ויזן הוא שמי".

"אתה משחק כדורגל?"

"משורר הנני! אבל שיחקתי כדורסל פעם, מולי אפשטיין היה המעסה שלי. אפשר לדעת למה אתה מבזבז לי את זמנו היקר של פרופ' גבריאל מוקד?"

"אה, זה אתה, אתה המאמן", הבטתי על השני. "ראיתי פעם "מוקד" בטלוויזיה, היה מפחיד. רציתי להעביר ל"שער ראשון" עם נסים קיוויתי, אבל היה אז רק ערוץ אחד, אז אי אפשר היה להעביר."

שבתי ופניתי ליהודה ויזן.

"תגיד לי, אני מבסטרבות, יעני בסטה של אשכנזים מניאקים על שירה ואמנות וכאלה, אפשר לראיין אותך?"

"תקשיב לי, אתה דמות פיקטיבית! אינך יכול לראייני. בסטרבות? נראה לי שאני מכיר משם מישהי. הם מפרסמים את וולך? את ויזלטיר? את פרופ' גבריאל מוקד?"

"אם אני דמות פיקטיבית, אז הפגישה הזאת לא באמת מתקיימת, ואז אני יכול לראיין אותך בכל מקרה, יא ויזן, ולשים בפיך כל כלמה (יעני מילה בערבית) שתעלה בדעתי".

"תראה, שמשון, אל תהיה כמו הליקון ותשתמש בגימיקים זולים. אם בא לך לעשות ראיון פיקטיבי, אני מציע שתיקח כמה ציטוטים אופיניים לי, ותשלב אותם בראיון בצורה כזאת שתציג אותם ואף אותי באור מגוחך. הולך?"

"הולך, אבל רגע, אתה משורר וכדורסלן. יש גם משוררים כדורגלנים? מישהו בנבחרת? בנבחרת הצעירה?"

"לא הייתי בכלל מעלה על בדל שפתיי את צרוף המילים "נבחרת צעירה". כל הצעירים האלה, ממה שהם כותבים תשעים אחוז זה זבל. תשעים אחוז זה זבל!"

"אבל גם אתה צעיר. אז גם אתה כותב תשעים אחוז זבל?"

"כמובן. תראה, אם כולם כותבים תשעים אחוז זבל, אני לא יכול להיות יוצא-דופן ולהגיד "כיבוש", "ניו-יורק" וכאלה דברים. חלק מהאליטיזם האסתטי מדבר בפירוש על להיות שמרני. גם טי אס אליוט, שפרופ' גבריאל מוקד ואני מאייתים תי אס אליוט, כי אנחנו שמרנים, גם הוא היה שמרן".

"כן, תמיד יש בעיה עם לאיית את השמות של הזרים בכתוביות של הגולים. כמו שלפעמים היו כותבים קווין מקגי ולפעמים קווין מגי, אצלכם בכדורסל. אז אתה אומר שהזרים באים על חשבון הכדורגלנים הישראלים?"

"תראה, אנחנו חייבים להתעלם ממה שקורה בחו"ל ולהתרכז בהמשכיות בארץ. להעריך את דור המודרניזם העילי. אנשים כמו הרץ, ויזלטיר, פרופ' גבריאל מוקד ביצירתו התיכונה, הם כתבו כאן משהו שבנאדם רלטיוויסטי כמוך לעולם לא יוכל להבין, אז חבל שבכלל תנסה. אם הכול מותר, אל תתפלא ששירה הופכת להיות כדורגל."

"אבל שירה היא בדיוק כדורגל. מה שאני מנסה להבין זה, שאם תשעים אחוז ממה שאתה כותב הוא זבל, למה אתה מפרסם?"

"אהה… יפה! אתם, אתם שם בכתבי-העת שלכם, אתם חייבים להבין שיש מרווח. אי אפשר להגיד שדוסטוייבסקי כותב ועירית לינור כותבת, ושניהם כותבים. חייב להיות מרווח. אי אפשר להגיד שדוד אבידן ורועי צ'יקי ארד כותבים ספרים, ושיהודה ויזן ואמיר אור כותבים ספרים, ואז להסיק בטעות שדוד אבידן ורועי צ'יקי ארד, שהם קבוצת איכות, כותבים אותו דבר כמו שיהודה ויזן ואמיר אור, שהם קבוצה אחרת, כותבים באותו מובן. חייבים להיות ספרים טובים וחייבים להיות ספרים רעים".

"אז אתה כותב את הספרים הרעים?!"

"בדיוק! איך תדע להעריך את האיכות האבסולוטיסטית של "רובים וכרטיסי אשראי" מאת רועי צ'יקי ארד, אם לא תקרא מדי פעם גם ספר שלי או של עודד כרמלי? סתם, סתם. בינוניים, אמצע הדרך. לא מנסים לחדש כלום. כבר זקנים ועייפים עוד לפני שהתחילו את המירוץ במעלה ההר. האליטיזם חייב להישמר, וזה קורה רק מפני שלצדו יש זבל. זבל, זבל, זבל! המון זבל! הכול זבל! תשעים אחוז זבל!"

"אין לך כמה מילים טובות לספר על ספר של עצמך, נניח?"

"זה לא עניין של מילים טובות, זה עניין של או שיש לך את זה או שאין לך את זה, וגם אם יש לך את זה אתה חייב להשקיע בללמוד. אתה חייב להשקיע בתאוריה"

"כן, אתה צודק, כמו בכדורגל, אבל אתה יודע איך אומרים אצלנו, גם אחרי שהצלחת או שרימית בתאוריה, אתה חייב לעבור גם טסט"

"תקשיב לי, לא יודע איך אצלך בשוק אומרים, אבל פרופ' גבריאל מוקד אומר תמיד: "טסט הוא טסט הוא טסט", ועם זה באמת אי-אפשר להתווכח"

"בקיצור, אתה ממליץ על "רובים וכרטיסי אשראי" מאת רועי צ'יקי ארד. אפשר לשאול למה?"

"תראה. אני מודרניסט. מדי פעם, כשפרופ' גבריאל מוקד בשרותים, אני נותן גיחה לפוסטמודרניזם, ושם אתם נמצאים עם הראיונות הפיקטיביים שלכם, אבל גם לי בא, כי אני מבין שחלק מהרעיונות שלי הם קצת מגוחכים. נו, זה חלק מהעניין ומהפוזה. בקיצור, אם לתת לך תשובה בשפה שלך, פשוט תמציא בעצמך משפט שיש בו את המילה "סינגולאריות" או "שריגה". בסדר?"

"בסדר. אני, שמשון הקורא, ראיינתי את יהודה ויזן, שאומר מילים כמו "סינגולאריות" ו-"שריגה". אבל עמוק בפנים, הוא אוהב כדורגל ואת הספר"רובים וכרטיסי אשראי" מאת רועי צ'יקי ארד".

מדור ביקורת הספרות של שמשון. והפעם דקה 4.

אני שמשון הקורא. למה שמשון הקורא דווקא? עבדתי פעם במכרה של פוספטים, ואיך קוראים לזה, נתפס לי הכינוי שמשון הכורה. אבל אז באו אליי האשכנזים מבסטרבות ואמרו לי שהם שמעו שאני קורא הרבה, ומהון להון אמרו לי, שמשון, תבחר חוברת ותכתוב ביקורת.

עכשיו אני בנאדם רגיל, עובד קשה כשאני לא מובטל, יש לי אישה מסכנה וקשת-יום. נו, איך לא תהיה מסכנה וקשת-יום אם יש לה 11 ילדים על הראש, ורק היא מטפלת בהם? שלא תבינו לא נכון, אני לא שוביניסט, אבל אתם יודעים, אם הילד יגדל עם אבא בתור אמא, הוא עלול לצאת לא כדורגלן. עזבו לא כדורגלן, יכול לצאת הומוסקסואליסט. עזבו, שיהיה הומוסקסואליסט, הוא עלול לצאת שמאל ציוני.

עכשיו זה לא שתכננו להביא 11 ילדים לעולם. תכננו 10, שיהיה למניין. וכולם יצאו בנים, ואז התחלנו להתבלבל עם השמות, כי בטעות קראנו לשניים מנשה וזה יצר בלבול. אז החלטנו להביא עוד אחד, ולשנות לכולם את השמות שיהיו כמו הכדורגלנים של בית"ר, ואז אין מה להתבלבל.

בקיצור, אמרו לי שיתנו לי כמה ג'ובות אם אני אכתוב על חוברת מהבסטרבות ביקורת. בהתחלה חשבתי לתת לילדים לקרוא, אבל בשביל זה צריך ללמד אותם לקרוא, ואז הם יקראו ויתאמצו ויצטרכו משקפיים ויהפכו לאשכנזים. אז החלטתי ללכת על משהו מהכדורגל, ובחרתי את "דקה 4". יענו, שלוש דקות עברו בגישושים ליד קו מרכז המגרש, האוהדים עוד לא התחממו לקלל את המאמן, ואמא של השופט עוד מחכה בצומת. והנה אנחנו בדקה 4.

כבר הצבע של העטיפה מבלבל. זה ורוד, יעני אם זה כדורגל, זה הפועל. עכשיו הפועל הם כולם אשכנזים, ואנחנו לא ככה - אנחנו אנשים חמים. אז פתחתי את העטיפה ובאמת בפנים מופיע ההרכב. יש שם 14 שמות, אבל רוני הירש, בעז יניב וערן צלגוב הם בסוף, והם העורכים. אין שם יותר מדי כוכבים, אבל אולי יש שחקני נשמה. אז אפשר לומר שהם מעלים הרכב פותח, וכבר בתחילת ההרכב יש הפתעה לא נעימה: מחמוד דרוויש. שוער ערבי.

עכשיו שלא תבינו לא נכון, כמו עבאס סואן ווליד בדיר, אני מאמין שאם גרנט או קשטן או עורכי דקה לוקחים אותו, הוא בוודאי יתרום לנבחרת. אבל אני שואל, האם דרוויש היה בצבא? לא. איפה הוא היה בשנת 48? בגליל, ובמקום להילחם הוא ברח ללבנון. מצד שני, אהוד ברק אמר פעם "ישראל אינה מוכנה עדיין ללמוד דרוויש", ואם יש קונצנזוס בעם ישראל, זה שכולנו שונאים את אהוד ברק. אז תפדל. ואכן דרוויש כותב, כמו ערבי טוב, “טוב/ למות בבית מאשר תחת גלגלי מכונית/ בדרכה לכיכר ריקה!”

ממשיכים בהרכב. יש אחד, רון קורדונסקי, מגן ימני, עם שירים מתוך הקובץ: הנה! (מונחות גופותינו). קצת כסחן הייתי אומר. וככה הוא כותב: “אולי אם אבקש שיפגעו רק בילדים קטנים, או אפילו תינוקות,/ התוצאה תהיה לטובתי בהפרש ניכר, או לפחות לא שלילית". סוף סוף מגן שאינו בונקריסט.

במרכז ההגנה נטעלי בראון, מקרינה שקט על שאר השחקנים: “ורגלי הבטון פורצות מן הגוף / ידי סותמת ביניהן". היא מתארת את מערך ההגנה במהלך בניית חומה, כשהשחקנים מגינים על האשכים. את מערך הבלמים הכוחני משלימה אורית גידלי: “אני מרימה אותך ואתה מביט בי / (מרציפן לומד מן הסוכר כיצד להתקרש)”. הבעיה של הכדורגלנים שלנו היא באמת לא בטכניקה, הם יודעים להעביר לשחקן. הבעיה היא בזה שהם אוכלים יותר מדי, יוצאים למועדונים עד ארבע בבוקר, ואוכלים ממתקים. בתפקיד המגן השמאלי ליאת קפלן, שכנראה נפגעה במהלך תיקול, כי היא כותבת "אני שוכחת יותר ויותר. ישנם אנשים שאיני מזהה ברחוב". קצת מים וזה יעבור, ליאת.
בהחלט, עד עכשיו הייתי מרוצה מהחוברת בהוצאת פרדס, אבל הגנת ברזל זה לא מספיק. צריך קישור יצירתי ובעיקר צריך מוטיבציה. וכאן נכנסת לתמונה אילנה סובל, פוטנציאל למאמן: “בכל דירה יש מטבח. בכל מטבח יש אוכל. מי שרעב רוצה אוכל. מי שרעב ימצא את המטבח". בהחלט קשרית שיכולה לבשל שערים.

לצדה, מעבה את מרכז הקישור, הזר הלטבי קרליס ורדינש, שסובל מעט מקשיי התאקלמות וגם אין לו חברים בארץ. הוא מעיד על עצמו: “הקרניים כבות, הבית נותר באמצע מנהרה של חושך. לך לישון: עליך ללכת הלאה לבדך". קצת אגואיסט, אבל שמשון (שזה אני כשאני פונה לעצמי בגוף שלישי) מאמין שהוא יתרגל לשיטה של המאמנים ויהיה בסדר. לשמאלו אמור לשחק אדי גרלד, אך כבר בפרסום ההרכב מצויין "אדי גרלד (צילומים)“, אז אני מאחל לו רפואה שלמה.

האמריקאית ילידת לונדון מינה לוי משלימה את חוליית הקישור. לוי, בת לחייט, מדגימה יפה איך הכדורגל הציל אותה מהסמים ומחיי העוני: “הזגוגית מקרקשת/ הגשם גולש/ אני והשכנה ודודתה/ דחוקות יחד". זה היה אז, אבל היום, באגף השמאלי, היא מתניעה התקפות וחיה את חיי הזוהר של הכדורגלנים.

ואללה, הקישור אכן יצירתי ומתבסס על זרים. אבל חלוץ נשמה שהוא גם אמן, למשל אייל גולן, היה סוגר הרכב בגלמה. אתם יודעים, חלוץ מטרה קלאסי, שבין התקפה להתקפה יורק ומכניס את היד לבתוכו של המכנסיים ככה, קצת תופס פה ושם. מירון ח. איזקסון הוא חלוץ מטרה קלאסי: “מחטט האיש בגופו/ אולי ימצא מרחקים נוספים,/ רואה חוט ארוך יותר".

את ההרכב משלים הסופרסטאר הפורטוגלי-ארגנטיני ז'ואאו דלגדו, במקור מקבוצת סלה-מנקה, שהוא מהזרים האלה שמבינים איפה הם הגיעו לשחק: “יום אחד האינדיאנים יקומו ויגלו את אמריקה". מה שמשון אומר, הרכב לאליפות, השאלה רק מה המאמנים עושים אתו. וכשיש שלושה מאמנים, זה בטח לא יעבור בלי הדלפות לתשקורת.

רוני הירש מודה: "הזיכרון שלי אינו כמו הזיכרון שלך". ערן צלגוב הוא מאמן מהדור הישן: “כל עוד הדינוזאורים יודעים לאן הם הולכים/ אלך אני עמם/ זה לא שברור לי לאן". ורק בעז יניב מתכנן את חפלת האליפות ואת הבוקר שאחריה: “בבוקר אנשים קמו,/ ועשו את מה שאנשים עושים כשהם קמים,/ המנקות עבדו קשה יותר,/ ואיש לא התלונן על הריח".

בקיצור, "דקה 4” היא אחלה חוברת למי שאוהב כדורגל. אחלה חוברת, וזה מזכיר לי שפעם שמשון, שזה אני, הסתובב בשדרות וראה את עמיר פרץ. אמרתי לו, תגיד, יא עא-מיר, איך אשתך? אז הוא ענה לי: כמו חוברת "דקה 4”' היא אחלה. אז עניתי לו: אחלה מה?

לרכישת גליון דקה 4