אחים שלי, אחים שלי ונשותיהם, קוראים יקרים.
אח שלכם, שמשון הקורא, שזה אני, קיבל מה זה אחלה פידבקים על הטור הקודם, שהבנתי ששירה זה בשבילי. כי שירה, אתם יודעים, זה כדורגל.
אז שמשון החליט, ושמשון זה אני, אז אם הוא החליט - מה אני אגיד, ללכת לראות איפה המשוררים ממלאים טוטו, כי הטוטו מקדם את הספורט בישראל. אז אמרו לי, שמשון, אז אמרתי, מה, אז אמרו לי, תשמע, המשוררים לא יושבים בתחנות ספורטוטו, הם יושבים בבתי-קפה. וזה מאוד הסתדר לי, כי קפה הולך טוב עם כדורגל. עכשיו, תבינו, חלק מהמיצוב העממי של הדמות הבדויה שלי מסתמך על עניינים עדתיים, כלומר שמשון הקורא הוא אחד שיכול לשלוף על כל נושא פתגם ערבי, או לפחות מזרחי. אז כששמעתי שמדובר על בית-קפה, עלה במוחי הפתגם הבא:
"הקפה הראשון לאורח, השני לכיף, והשלישי לחרב". בערבית זה אשכרה מתחרז, אבל זה מתאים גם לכדורגל, כי יש קבוצה אורחת שמביאה תלבושות באוטובוס, ואז אם בטעות יוצא אותו הצבע המקומיים צריכים להחליף בגדים. אחרי זה מתחיל המשחק ויעני יש את הפליימייקרים, יעני עושי משחק, שרואים עליהם את החדווה, יעני הכיף, ואז בסוף יש את שחקני הנשמה, שהם באים למלחמה.
בקיצור, חיפשתי בית-קפה עם שם כמו "מפגש פלה", "המקום של בניון", "אצל בנאדו", ובסוף מצאתי מקום כזה, "הנסיך הקטן". אני הייתי קורא לו "הילד", אבל יאללה, מדובר בהבטחה, מישהו שבטוח יזכה לקריירה באירופה, או בספרד, או בהולנד במועדון כמו איאקס או דה חראפשחאפ.
איך שנכנסתי אני שומע שיחה בין שני אנשים, אחד מהם, גבוה, אמר "שיכתוב את הדברים האלה, אין לי בעיה עם זה, אבל למה לקרוא לזה שירה? שיקרא לזה כדורגל, אבל שירה זה לא".
לא יכולתי שלא להתערב. "אבל שירה וכדורגל זה אותו דבר".
הבחור הסתכל עליי, הרים את משקפיו שהיו קצת שמוטות, ואמר משהו בשפה שלא בדיוק הבנתי. נראה לי סינן קללה, אבל תכל'ס הוא לא סינן שום דבר וקילל את האם אמא של משהו. ידעתי, הוא משורר. וגם כדורגלן. הייתי אומר שהוא דיבר אליי בטון דידקטי, אילו רק הכרתי את המילה "דידקטי". פניתי אליו:
"אהלן גבר. איך קוראים לך?"
"היה עליך לדעת בהיכנסך למקום, בדורכך על מפתן ספו של "הנסיך", שיהודה ויזן הוא שמי".
"אתה משחק כדורגל?"
"משורר הנני! אבל שיחקתי כדורסל פעם, מולי אפשטיין היה המעסה שלי. אפשר לדעת למה אתה מבזבז לי את זמנו היקר של פרופ' גבריאל מוקד?"
"אה, זה אתה, אתה המאמן", הבטתי על השני. "ראיתי פעם "מוקד" בטלוויזיה, היה מפחיד. רציתי להעביר ל"שער ראשון" עם נסים קיוויתי, אבל היה אז רק ערוץ אחד, אז אי אפשר היה להעביר."
שבתי ופניתי ליהודה ויזן.
"תגיד לי, אני מבסטרבות, יעני בסטה של אשכנזים מניאקים על שירה ואמנות וכאלה, אפשר לראיין אותך?"
"תקשיב לי, אתה דמות פיקטיבית! אינך יכול לראייני. בסטרבות? נראה לי שאני מכיר משם מישהי. הם מפרסמים את וולך? את ויזלטיר? את פרופ' גבריאל מוקד?"
"אם אני דמות פיקטיבית, אז הפגישה הזאת לא באמת מתקיימת, ואז אני יכול לראיין אותך בכל מקרה, יא ויזן, ולשים בפיך כל כלמה (יעני מילה בערבית) שתעלה בדעתי".
"תראה, שמשון, אל תהיה כמו הליקון ותשתמש בגימיקים זולים. אם בא לך לעשות ראיון פיקטיבי, אני מציע שתיקח כמה ציטוטים אופיניים לי, ותשלב אותם בראיון בצורה כזאת שתציג אותם ואף אותי באור מגוחך. הולך?"
"הולך, אבל רגע, אתה משורר וכדורסלן. יש גם משוררים כדורגלנים? מישהו בנבחרת? בנבחרת הצעירה?"
"לא הייתי בכלל מעלה על בדל שפתיי את צרוף המילים "נבחרת צעירה". כל הצעירים האלה, ממה שהם כותבים תשעים אחוז זה זבל. תשעים אחוז זה זבל!"
"אבל גם אתה צעיר. אז גם אתה כותב תשעים אחוז זבל?"
"כמובן. תראה, אם כולם כותבים תשעים אחוז זבל, אני לא יכול להיות יוצא-דופן ולהגיד "כיבוש", "ניו-יורק" וכאלה דברים. חלק מהאליטיזם האסתטי מדבר בפירוש על להיות שמרני. גם טי אס אליוט, שפרופ' גבריאל מוקד ואני מאייתים תי אס אליוט, כי אנחנו שמרנים, גם הוא היה שמרן".
"כן, תמיד יש בעיה עם לאיית את השמות של הזרים בכתוביות של הגולים. כמו שלפעמים היו כותבים קווין מקגי ולפעמים קווין מגי, אצלכם בכדורסל. אז אתה אומר שהזרים באים על חשבון הכדורגלנים הישראלים?"
"תראה, אנחנו חייבים להתעלם ממה שקורה בחו"ל ולהתרכז בהמשכיות בארץ. להעריך את דור המודרניזם העילי. אנשים כמו הרץ, ויזלטיר, פרופ' גבריאל מוקד ביצירתו התיכונה, הם כתבו כאן משהו שבנאדם רלטיוויסטי כמוך לעולם לא יוכל להבין, אז חבל שבכלל תנסה. אם הכול מותר, אל תתפלא ששירה הופכת להיות כדורגל."
"אבל שירה היא בדיוק כדורגל. מה שאני מנסה להבין זה, שאם תשעים אחוז ממה שאתה כותב הוא זבל, למה אתה מפרסם?"
"אהה… יפה! אתם, אתם שם בכתבי-העת שלכם, אתם חייבים להבין שיש מרווח. אי אפשר להגיד שדוסטוייבסקי כותב ועירית לינור כותבת, ושניהם כותבים. חייב להיות מרווח. אי אפשר להגיד שדוד אבידן ורועי צ'יקי ארד כותבים ספרים, ושיהודה ויזן ואמיר אור כותבים ספרים, ואז להסיק בטעות שדוד אבידן ורועי צ'יקי ארד, שהם קבוצת איכות, כותבים אותו דבר כמו שיהודה ויזן ואמיר אור, שהם קבוצה אחרת, כותבים באותו מובן. חייבים להיות ספרים טובים וחייבים להיות ספרים רעים".
"אז אתה כותב את הספרים הרעים?!"
"בדיוק! איך תדע להעריך את האיכות האבסולוטיסטית של "רובים וכרטיסי אשראי" מאת רועי צ'יקי ארד, אם לא תקרא מדי פעם גם ספר שלי או של עודד כרמלי? סתם, סתם. בינוניים, אמצע הדרך. לא מנסים לחדש כלום. כבר זקנים ועייפים עוד לפני שהתחילו את המירוץ במעלה ההר. האליטיזם חייב להישמר, וזה קורה רק מפני שלצדו יש זבל. זבל, זבל, זבל! המון זבל! הכול זבל! תשעים אחוז זבל!"
"אין לך כמה מילים טובות לספר על ספר של עצמך, נניח?"
"זה לא עניין של מילים טובות, זה עניין של או שיש לך את זה או שאין לך את זה, וגם אם יש לך את זה אתה חייב להשקיע בללמוד. אתה חייב להשקיע בתאוריה"
"כן, אתה צודק, כמו בכדורגל, אבל אתה יודע איך אומרים אצלנו, גם אחרי שהצלחת או שרימית בתאוריה, אתה חייב לעבור גם טסט"
"תקשיב לי, לא יודע איך אצלך בשוק אומרים, אבל פרופ' גבריאל מוקד אומר תמיד: "טסט הוא טסט הוא טסט", ועם זה באמת אי-אפשר להתווכח"
"בקיצור, אתה ממליץ על "רובים וכרטיסי אשראי" מאת רועי צ'יקי ארד. אפשר לשאול למה?"
"תראה. אני מודרניסט. מדי פעם, כשפרופ' גבריאל מוקד בשרותים, אני נותן גיחה לפוסטמודרניזם, ושם אתם נמצאים עם הראיונות הפיקטיביים שלכם, אבל גם לי בא, כי אני מבין שחלק מהרעיונות שלי הם קצת מגוחכים. נו, זה חלק מהעניין ומהפוזה. בקיצור, אם לתת לך תשובה בשפה שלך, פשוט תמציא בעצמך משפט שיש בו את המילה "סינגולאריות" או "שריגה". בסדר?"
"בסדר. אני, שמשון הקורא, ראיינתי את יהודה ויזן, שאומר מילים כמו "סינגולאריות" ו-"שריגה". אבל עמוק בפנים, הוא אוהב כדורגל ואת הספר"רובים וכרטיסי אשראי" מאת רועי צ'יקי ארד".
